הכול מתחיל בעיפרון

הרבה לפני שהמחשב נדלק.

לפני התוכנות, המסכים, שכבות הצבע והפיקסלים.

לפני קיצורי המקלדת, הבינה המלאכותית וכל הכלים הדיגיטליים.

הכול מתחיל בעיפרון.

כמעט כל עבודה שיצרתי במשך עשרות שנים התחילה באותו רגע קטן: קו ראשון על דף נייר.

לא משנה אם זו כרזה, בול דואר, מטבע, לוגו, ספר, מדליה או אפילו שיר. הרגע שבו רעיון עובר מן המחשבה אל העולם הוא כמעט תמיד הרגע שבו הגרפיט פוגש את הנייר.

אין בזה שום קסם טכנולוגי.

יש בזה רק מחשבה שהפכה לקו.

למרות שאני עובד מדי יום עם תוכנות מתקדמות, נהנה מהטכנולוגיה ומאמץ כלים חדשים, תמיד מונח על שולחן העבודה שלי עיפרון.

לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך ניסיון.

העיפרון הוא פעימת החיים הראשונה של הרעיון.

הנייר הוא הטריטוריה שלי

יש אנשים שרואים בדף נייר משטח כתיבה.

אני רואה בו טריטוריה.

זהו המקום שבו מותר לטעות, למחוק, להתלבט, לשנות כיוון ולהתחיל מחדש.

הדף אינו דורש ממני להיות מושלם. הוא רק מבקש שאחשוב.

לכן רעיונות אינם מחכים שאגיע לסטודיו. הם מגיעים כשאני בבית קפה, בשדה התעופה, באמצע פגישה או בזמן ארוחת ערב. לא פעם מצאתי את עצמי משרבט על מפית נייר או על גבו של דף ישן, רק כדי לא לאבד מחשבה שעלולה להיעלם בעוד דקה.

אני לא מחכה לרעיון.

אני רודף אחריו.

וכשאני תופס אותו, אני מעגן אותו בנייר.

לפעמים זו רק סקיצה שנמשכת עשרים שניות.

כמה קווים.

עיגול.

חץ.

כתם קטן.

אולי רק שני סימנים שאיש מלבדי לא יבין.

אבל הם מספיקים.

הרעיון כבר לא מרחף באוויר.

הוא קיבל גוף.

היד חושבת

אנחנו רגילים לומר שהמוח מייצר רעיונות.

אני מאמין שגם היד חושבת.

אצלי היד היא המשכה הישיר של המחשבה.

בזמן שהעיפרון נע על הדף, אינני רק מצייר. אני מחפש. בודק. משנה. מוחק. מוסיף.

באותו רגע מתחילים להיווצר לא רק הצורות,

אלא גם הקונספט,

הקומפוזיציה,

הלייאאוט

והיחסים בין כל המרכיבים.

איפה תהיה הכותרת.

איפה יעמוד הטקסט.

מה יהיה מרכז הכובד.

איפה יישאר שקט.

כל אלה נולדים הרבה לפני שאני פותח תוכנת עיצוב.

לא פעם אני מתחיל לרשום רעיון אחד, ובאמצע הסקיצה מופיע רעיון טוב יותר.

זו אחת המתנות הגדולות של השרבוט.

הוא מאפשר למחשבה לנוע.

סקיצה היא התחלה, לא התחייבות

יש אנשים שחושבים שהסקיצה צריכה להיות יפה.

אני חושב שהיא צריכה להיות אמיתית.

היא אינה מיועדת לתערוכה.

היא אינה נועדה להרשים איש.

היא שיחה ביני לבין עצמי.

לפעמים אני מוסיף הערות, חצים או מילה אחת שתזכיר לי מה ראיתי באותו רגע.

לעיתים, שבוע לאחר מכן, אותה מילה בודדת מחזירה אותי בדיוק אל הרעיון המקורי.

זה כל תפקידה.

להיות גשר.

לא תוצאה.

למה לא להתחיל ישר במחשב?

זו שאלה שאני נשאל לא מעט.

הרי היום אפשר לצייר על טאבלט, להשתמש בבינה מלאכותית ולהפיק תוצאה מרשימה בתוך דקות.

נכון.

אבל בעיניי, המחשב הוא מקום מצוין לפתח רעיון.

לא תמיד להוליד אותו.

המחשב מדויק -  העיפרון חופשי.

המחשב מבקש החלטות - השרבוט מרשה התלבטויות.

המחשב שואף לסדר  - העיפרון מקבל גם כאוס.

ודווקא בתוך הכאוס הזה נולדים לא פעם הרעיונות הטובים ביותר.

אני כמעט תמיד מצלם או סורק את הסקיצה, מעלה אותה למחשב וממשיך לעבוד מעליה. בשלב הזה הטכנולוגיה נכנסת לתמונה, והיא עושה את מה שהיא יודעת לעשות מצוין.

אבל היא נכנסת רק אחרי שהרעיון כבר נולד.

הקו הראשון

במשך השנים השתנו כמעט כל כלי העבודה שלי.

שולחן השרטוט הוחלף במסך.

סכיני החיתוך נעלמו.

התוכנות התחלפו.